נדה, פרק א, משנה ד

דאֵיזוֹ הִיא בְתוּלָה, כֹּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָם מִיָּמֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשׂוּאָה. מְעֻבֶּרֶת, מִשֶּׁיִּוָּדַע עֻבָּרָהּ. מֵנִיקָה, עַד שֶׁתִּגְמֹל אֶת בְּנָהּ. נָתְנָה בְנָהּ לְמֵנִיקָה, גְּמָלַתּוּ אוֹ מֵת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ: